המכתב של רוית

פעם יכולת לסמוך על המרחק שיציל אותך ממפגשים אקראיים עם זיכרונות שרצית לשכוח, עם אנשים שלא רצית יותר בחייך. להתנחם בעובדה שאהוב ישן או חברה מיותרת, גרים מעבר לים או בעיר מרוחקת, והסיכוי למפגש לא רצוי – קלוש.

אבל זהו, עשינו סוף לאנונימיות. היום מתקיים לו סדר עולמי חדש, מציאות של כאן ועכשיו, וכשעולה בראשינו איזו דמות מעורפלת – כל שנותר לעשות הוא לגרור רגליים אל פינת המחשב. חיפוש קטן ועולמות שלמים נחשפים כמעט במלואם, ואנו נשאבים בנחת עמוק אל תוך שיטוט יסודי, בנבכי חיים שאינם שלנו. הקשה אחת על המקלדת, שמה סוף לסקרנות.

זיכרון קטן על אהוב ישן
רוית התחתנה לפני עשר שנים. יש לה חיים מלאים שהיא מאוד אוהבת, בעל אהוב ושני זאטוטים טריים. היא שבעת רצון מהתנהלות חייה, מהעבודה שבחרה ומסדר היום שבנתה, ויש לה גם אלפי זיכרונות ורק אחד, משמעותי במיוחד, של אהוב ישן איתו חייתה ארבע שנים שלמות.

הם הכירו באיטליה ויצאו יחד לטייל בעולם. היא אהבה אותו אהבה ענקית, אולי הגדולה ביותר שידעה. הם תכננו להתחתן, היה תאריך והייתה שמלה, וברגע האחרון, שבוע לפני המועד, היא ויתרה על הכל, לא יכלה לנשום, חוותה התקף חרדה או חרטה, ולבסוף ברחה.

מדי פעם ובלי הכנה, הוא עוד תוקף את מחשבותיה, בעיקר בזמנים של שקט, אבל כבר לפני שנים החליטה שהיא לא חוקרת יותר אודותיו, לא שואלת שאלות מיותרות. היא לא רוצה או אולי מפחדת לדעת, לא מוכנה לשחרר את מה שקברה עמוק ביום ההוא, בו בחרה לעזוב. אבל הוא, לא מודע לדבר, בחר אחרת.

נדודי שינה
רוית הגיעה אלי אחרי כמעט שבוע ללא שינה. "מאותו רגע שקראתי את ההודעה ששלח לי בפייסבוק, אני לא נרדמת", אמרה לי ומיהרה להקריא לי את תוכנה: "אני חושב עליך המון. האמת שבזמן האחרון, את בראשי כל יום. אני מרגיש שמשהו עובר עליך ובעיקר מתגעגע. אני מוכרח לדעת אם גם את עוד חושבת עלי, מתגעגעת אלינו. אני רואה תמונות של ילדים ומניח שאת במקום כל כך אחר, ועדיין חייב לדעת, מה שלומך? את עוד אוהבת אותי קצת? ספרי לי".

רוית סיפרה לי שמרגע שקראה את ההודעה, סדר יומה השתבש כליל. "אני פשוט לא מסוגלת להתרכז בכלום, לא מתפקדת. בעלי מרגיש משהו ומרחרח בעדינות. לא יאמן איך כמה מילים פשוטות יכולות לטלטל ככה, את כל העולם שלי". את המכתב שביקשה שאכתוב, היא ייעדה לאותו אהוב ישן, סוג של תגובה לפנייתו אליה. לא בטוח שהיא אכן תשלח אליו את מכתבה, וייתכן שהיא רצתה שהמכתב ייכתב בעיקר בשביל עצמה. הנה קטע מהמילים של רוית.

"כנראה ששנים רבות היו צריכות לחלוף, כדי שאבין ואוכל לנסות ולעכל את כל ה'אנחנו' שהיינו. אחרי אלפי סימני שאלה ובלי שביקשתי, צצת פתאום אל חיי, ואיתך באה גם תובנה. במציאות כל כך אחרת, בלי כסף ובלי בית, היינו שני ילדים מאוהבים בתחושת הריגוש, מאמינים מושבעים בתום ובדרך, נודדים בעולם הגדול. אז נשאנו על גבנו תיק ענק ותשוקה שאין לה סוף, זוגיות ענייה וקשה, בלי שגרה בלי מתנות.

"רק לב שהתפקע היה שם, פשוט ומבולבל, ואהבה אחת, תמימה ואכזרית נורא. ורציתי אותך ופגעתי בך, וכל טעות שלא העזת לדמיין – עשיתי, וכל שד שישן בך – הערתי, ואתה, בתמורה, פצעת אותי. נותרו רק צלקות על הגוף ועל הנפש, הן היחידות שנשארו, ראייה למה שפעם היינו.

"אני כותבת ממרחק השנים, מבית מסודר במרכז העיר, עם ילדים שלנים בשלווה כאן לידי, עם גבר מנומנם שהוא לא אתה. זהו סוף יום בבית מתפקד, מלא בדברים שאף אחד לא צריך, וריק ממה שפעם פעם בי ולא ידע שובע. משום מקום הגחת עם הודעה ותמונה, אתה מחייך אלי וכמה אתה יפה. הפכת לאיש, גבר מאפיר שדומה מדי לזה שאהבתי, ויכולתי להריח אותך מחדר העבודה הקטן שלי. הלב החסיר פעימה, הנשימה התקצרה והרגשתי איך הושלכתי בכוח אחורה אל השכחה, איך ברגע אחד הכל שוב חי ובועט בתוכי.

"אני לא יודעת אם עשיתי טעות, ביום ההוא שטרקתי אחרי את הדלת. הזמן לא גילה לי מאום ולא שינה בי דבר, ואולי היום, ממרומי גילי המאוחר ודרך החיים שעברו, מפשרנות וריצות וסדר, הייתי מסוגלת לנהוג אחרת. אולי לו היינו נפגשים עכשיו מחדש, הכל היה קורה לנו בדיוק כמו שרצינו בהתחלה. אבל השנים עברו ובניתי לי בית נטול מסעות ודרמות, חיים יציבים ונוחים, ואני אוהבת אותם.

"גם אותך אני אוהבת, כמו שאוהבים אהוב ישן, כמו שמתרפקים על געגוע. טוב אצלי ובטוח, למרות שמאז שאתה כאן, פתאום פחות ברור לי, אבל רק לקצת ורק לעכשיו, זה תיכף נגמר. אשמח אם זו תהיה ההודעה האחרונה, כי כזו היא אהבה בעיניי, לא להפריע, לא להתפרץ אל תוך ההוויה, לא לחדור בכוח את הבטוח. ואני לא אשאל לשלומך, כי אני לא רוצה לדעת ולא רוצה להתעסק בך או במעשיך. מקווה ששמח אצלך ושהחיים טובים אליך, וכן, אני עדיין קצת אוהבת אותך, כמו תמיד, רק אחרת".

סגירת מעגל
את המכתב הקצר הזה מאוד התרגשתי לכתוב, אולי כי הוא נגע לי בעצב חשוף ובפחד שעדיין מקנן בי, אולי כי החיים בנויים ככה: מהחלטות ושינויים, מוויתורים שבמרחק הזמן, מחיים מחדש שאלות ולבטים. ואולי בגלל השלמות שברוית, שכמו עץ ברוח, בין רשרוש עלים ותנודות ענפים, היא ממשיכה לנוע, חזקה ויציבה, הכתה שורשים באדמת חייה, וטוב לה גם כשלרגעים היא מטלטלת.

עוד לא החלטתי אם הזמינות הזו היא ברכה או קללה, ואני מניחה שהיא בעיקר תלוית סיפור ורגש, ובטח תמיד מסתכמת בפרשנות. לרוית היא כנראה העניקה תשובה וסגרה מעגל, אבל אני בוחרת בבטוח, אצלי הכרטיס הפרטי נשאר פרטי, נעול ומסוגר, אשליה של שליטה בזיכרונות או בהפתעות, אני חושבת, ושום אדון או גברת שבחרתי לשכוח, לא יפרו את השלווה, גם אם רק ליום או לשעה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמרים וכתבות שלי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על המכתב של רוית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s